ציונה תג'ר, "התערוכה הכללית ביפו", פחם על נייר, 30x42 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ רישום 130 באתר הרשמי של האמנית.

ביוגרפיה

ציונה תג'ר נולדה בעיר יפו. אביה, שמואל טאג'יר, עלה בשנת 1868 מבולגריה, ובארץ נשא לאישה את סולטאנה בת הגביר ישעיה בכר מן העיר העתיקה בירושלים. בתחילה עברו להתגורר בנחלת שבעה שמחוץ לחומות ולאחר מכן עברו ליפו. בהמשך היה הזוג בין מייסדי שכונת "אחוזת בית" שתהפוך לימים לעיר תל-אביב. ביתם הוקם בשדרות רוטשילד 3. כילדה למדה תג'ר בין השנים 1910 ל-1915 בבית הספר יחיאלי לבנות בנווה צדק, ובשנת 1916 עברה ללמוד בבית המדרש למורים לוינסקי. בשנת 1917 למדה בבית הספר אליאנס בירושלים.

את לימודי האמנות שלה החלה תג'ר אצל אברהם אייזנשטיין – אלדמע, מראשוני הבוהמה הארץ ישראלית. בהמשך למדה שיעורי ערב במסגרת סטודיו וקואופרטיב "התומר", שנוסד על ידי יעקב פרמן לשם החייאת האמנות העברית בארץ ישראל. בסטודיו בלטה השפעת הציור האירופאי אצל מורי הסטודיו, בינהם יצחק פרנקל פרנל ויוסף קונסטנט, שהייתה בניגוד לסגנון הרומנטי של בצלאל.

בשנת 1921 החלה תג'ר ללמוד במסגרת בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים שם למדה עד 1922. בשנת 1924, נסעה תג'ר ללמוד ציור באקדמיה לציור של אנדרה לוט בפריז, שם למדה עד שנת 1926, אז חזרה לארץ.

בשנת 1930 חזרה תג'ר לפריז פעם נוספת, אז למדה שוב אצל אנדרה לוט ובנוסף למדה מסגרת הגראנד שומייר, עד שחזרה לארץ בתחילת שנת 1932.

תג'ר התחתנה עם מרדכי (מישל) כ"ץ, ובשנת 1934 נולד לשניים בנם היחיד אברהם כ"ץ-עוז, שלימים היה חבר הכנסת ושר החקלאות.

בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השניה, התנדבה תג'ר לשירות בחיל העזר לנשים בל הצבא הבריטי, שם שירתה בעיקר במצרים עד שנת 1944. בשנת 1946, נבחרה לועד המרכזי של אגודת הציירים והפסלים בישראל.

בשנת 1951 נסעה תג'ר פעם נוספת לפריז, וכשחזרה קנתה כנסייה נטושה מן המאה ה-19 בשכונה הנוצרית שבעיר צפת. עם הצטרפותם של אמנים נוספים לעיר הוקמה בשנת 1952 קריית האמנים צפת. בבית הכנסת "אבוהב" בצפת תלויים עד היום כמה מציוריה.

אודות ציוריה של ציונה תג'ר

לא רבות היו הנשים בתקופת היישוב שעסקו באמנות, ואלו שעסקו בה נתקלו בחוסר אמון ותמיכה. ניתן להבין זאת באמצעות מה שכתב שלמה ידידיה על תערוכתה בשנת 1930: "תערוכת־האשה מעוררת תמיד פקפוק כל־שהוא, מבוכה במסתכל, מועקה. היא תמיד עצמיית, היא מוכרחה להיות "אחרת", אך מעבר לאוריגינליות הטבועה במינה – גשר המוליך ללא־דרך". אולם כדאי לציין כי אותו ידידיה כותב בהמשך "תערוכת ציונה תג'ר היתה הפתעה בשביל אדם, שלמד להעריך אמנות לפי האסכולה הישנה". 

בתחילת דרכה הרבתה תג'ר לצייר נופים ואת אנשי תל-אביב כמו אמנים נוספים שהשתייכו אל אסכולת ארץ ישראל כגון ראובן רובין, נחום גוטמן, ישראל פלדי ועוד. היא ציירה דיוקנאות של כמה מן הדמויות הבולטות של אותה תקופה. הציורים של תג'ר מתקופה זו הינם בצבעים עזים, תוך מיעוט במעברים בין גוונים, המדגישים את אורה הבהיר של השמש הישראלית. באותה תקופה ציירה תג'ר גם דמויות של ערביי הארץ ונופי הכפר והעיר הערבים, זכר לתקופה בה גרה ביפו וספגה את ההווי המזרחי שאפף אותה בימי ילדותה.

לאחר שבילתה תג'ר בפריז, הצטרפה לסגנונה השפעת הציור האירופאי והציור הצרפתי בפרט, המחפש את הגוונים ותתי הגוונים בכל אובייקט. בציוריה החל מאמצע שנות ה-20 הופיעו סממנים של קוביזם מתון, והדמויות שלה נראות כאילו הן חצובות באבן או עשויות מתכת חלקה וקשה. עם זאת, תג'ר לא לקחה את הסגנונות האירופאים כפי שהם, אלא הביאה אל הציור מיזוג של הסגנונות האירופאיים עם מימד מקומי-אישי ייחודי לארץ ישראל ולה, תוך שימוש בשילובי צבעים וגוונים ייחודיים. היא הגדילה את החלק בציוריה שהוקדש לתיאור נופי ארץ ישראל החדשה, הנבנית בחקלאות ובתעשיה.

תג'ר שמרה על קומפוזיציות מעוצבות בפשטות כאשר העומק בציור מצומצם ומטושטש, והפרספקטיבה מותחת את קו האופק כלפי מעלה תוך קירוב האובייקטים בציור אל הצופה. אין הסתרה והעלמה של פרטים – הכל נמצא על פני השטח, וברור על פרטיו למתבונן.

במהלך שנות השישים התנסתה תג'ר בציור של נושאים תנ"כיים על גבי זכוכית.

פרסים מרכזיים

ציונה תג'ר היא חתנית פרס דיזינגוף היוקרתי לשנת 1937.

פירוט הפרסים:

• פרס דיזינגוף, עיריית תל-אביב, 1937
• יקירת העיר תל-אביב, עיריית תל-אביב, 1977

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות מרכזיות