יאיר גרבוז, "ללא כותרת", 1996, טכניקה מעורבת על נייר מוצמד ללוח עץ, 100x80 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ

ביוגרפיה

יאיר גרבוז נולד בעיר גבעתיים לבלה ושמחה גרבוז, שעלו לארץ מפולין בשנת 1934. הוא למד במסגרת בית הספר העממי בורוכוב, שם למד ציור עם הצייר אברהם נתון. הוא היה חניך בתנועת הנוער העובד והלומד. בגיל 16 החליט לעזוב את הבית, ולעבור לגור בקיבוץ משמר השרון, ובגיל 17 החל ללמוד ציור אצל הצייר רפי לביא, עמו המשיך ללמוד במשך חמש שנים.

במסגרת השירות הצבאי שלו שירת גרבוז במסגרת הנח"ל, בגרעין שיועד לקיבוץ כפר החורש. לאחר השחרור מהצבא הוא נשאר בקיבוץ שנתיים נוספות. בתקופה המשיך לנסוע לעיר בכדי ללמוד אצל רפי לביא. לבסוף נכנע לאהבת הציור, עזב עם אשתו מרגלית את הקיבוץ ועבר לדירה שכורה בתל-אביב, והמשיך בלימודי האמנות במסגרת "מכון אבני" בתל אביב.

בשנת 1968 נבחר לצייר את התפאורה למחזה "אלפי" אותו ביים עודד קוטלר בבמת השחקנים של התיאטרון הקאמרי.

בשנת 1973 החל גרבוז ללמד במסגרת מחלקת האמנות בבית הספר "המדרשה" בבית ברל, ובין השנים 1997 ל-2011 שימש כראש בית הספר. כמו כן לימד במכון אבני, במכללת תל-חי ובאקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים.

גרבוז היה חבר בקבוצת 10+, אותה הקים רפי לביא, והציג בתערוכותיה.

גרבוז, תחת שם העט "י. פולני", היה אחד מעורכיו וכותביו של המוסף הסטירי דבר אחר , שהופיע תחילה במסגרת עיתון דבר, ומאוחר יותר הופיע במסגרת ידיעות אחרונות. על עבודתו זו זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות ב-1993.

החל משנת 2004 מיוצג יאיר גרבוז על ידי גלריה גורדון בתל-אביב.

אודות יצירתו של יאיר גרבוז

מורה הדרך העיקרי של גרבוז היה ללא ספק רפי לביא, אצלו למד במהלך שנות השישים. יצירתו מושפעת מאד מסגנון הפופ-ארט האמריקאי ומעולם הקולנוע, תוך כדי שילוב סממנים מקומיים והומור רב בעבודותיו. העבודות מלאות בספונטאניות, אך מי שמביט אל תוך העבודה ימצא בתוכה רובד של אינטלקטואליות ומחשבה שאינו ניכר מן המבט הראשון.

גרבוז מרבה ליצור קולאז'ים, אותם הוא מכנה "קולאז'ים סנטימנטליים", העושים שימוש בחומרים יומיומיים. בעבודותיו משולבים צילומים, עיתונים והדפסים בטכניקות שונות שסביבתם מתמלאת בשרבוטים, טקסטים, רישומים ומחיקות הנותנים לצילומים משמעות ומיקוד חדשים. השרבוטים והרישומים בעבודות נעשים בצורה פרימיטיבית וילדותית בצורה מכוונת, מושפעים מעבודותיו של רפי לביא.

רבים מציוריו מורכבים מקטעים עצמאיים בגדלים שונים, מלאים דמויות קטנות וגדולות, הממלאים ביחד את המסגרת הכללית של הציור בקומפוזיציה של סצנות עיקריות וסצנות משנה רבות. הקומפוזיציה לעיתים קרובות עמוסה, דחוסה עד כדי אובדן פרטים, אך עם מקצב פנימי היוצר בערבוביה הגדולה סדר.

בסוף שנות השישים ובשנות השבעים היו עבודותיו של גרבוז מלאות בדמויות גסות וחסרות זהות. הדמויות צויירו בדרך כלל כצלליות מונוכרומטיות התחומות בקו מתווה עבה, מהן בלטו לעיתים שיניים חדות, מה ששיווה להם מראה מפלצתי. למרות הגרוטסקיות המוחצנת של הדמויות בעבודותיו, הן עדיין היו מלאות באנושיות מקסימה ויופי. בהמשך הפכו הדמויות ליותר ויותר אנושיות וריאליסטיות, שנבנו בעיקר באמצעות קווים בהדפס או לעיתים ברישום.

גרבוז עושה בעבודותיו שימוש רב בטקסטים, המהווים לעיתים קרובות גשר בין העולם הפנימי של הציור לבין הצופה, לכאורה מסביר לצופה את המתרחש בו. לעיתים, הטקסט רק מרחיק את הצופה, מאחר והוא מתייחס אל בדיחה פרטית אליה הצופה אינו מודע בהכרח. הטקסטים בעבודות הופכים למעין חידה בה יכול הצופה להתעמק בעודו צופה בעבודה. קשה רק לצפות בעבודות של גרבוז – הצופה צריך ממש "לקרוא" אותן, לחדור דרך המילים עצמן בכדי לפענח את הדו-משמעותיות שבהן.

גרבוז מושפע מאמנים רבים, והוא אינו מסתיר זאת. אדרבא, לעיתים הוא אף מכנה את עבודותיו "כלי שני", ואף רושם בגוף העבודה את האמן המשפיע. עם זאת, ההשפעה החיצונית היא בצורה ולא בתוכן. על יסוד ההשפעות החיצוניות הצורניות, גרבוז מוסיף ובונה נדבך של העמקה תוכנית.

פרסים מרכזיים

• מלגת השתלמות בארצות הברית,קרן תרבות אמריקה-ישראל, 1983
• פרס פונדק לאמן ישראלי, מוזיאון תל-אביב, 1992
• פרס סוקולוב לעיתונות, כאחד מעורכי "דבר אחר", 1994
• פרס דיסקונט לאמנות עכשווית, מוזיאון ישראל, 2000
• פרס התפנות שנתי, שר התרבות, 2000
• פרס א.מ.ת., 2004
• פרס רפפורט לאמן ישראלי בכיר, מוזיאון תל-אביב, 2015

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות