משה גרשוני, "קדיש", 1983, צבע זכוכית, שמן ועיפרון על נייר, 100x70 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ

ביוגרפיה

משה גרשוני נולד בשם משה קוטנר בעיר תל-אביב להורים שעלו לארץ מפולין בשנות ה-20. אביו שינה את שם המשפחה מקוטנר לגרשוני, על שם אביו. עם תחילתה של השואה הצליח אביו של גרשוני להשיג אשרות עליה לארץ ישראל לחלק ממשפחתם, אך חלק גדול ממשפחתה של אמו נספה בשואה, נושא שגרם לתחושות קשות במשפחה.

משה נשלח בשנת 1942 ללימודים בבית הספר הממלכתי דתי ביל"ו על פי דרישת סבו, וב-1950 המשיך את לימודיו בתיכון העירוני דתי צייטלין. בביתו של גרשוני שמרו נשמרה המסורת היהודית, והרבו בפיוטים ושירים ביידיש ובעברית.

בשנת 1952 עברה המשפחה לבית מרווח בהרצליה, אזור בו היו מטעים בבעלות המשפחה, וגרשוני עבר ללמוד בתיכון חילוני. הוא היה אמור להתגייס לצבא בשנת 1954, אך גיוסו נדחה בשל תת משקל, ובשנת 1955 הוא מתגייס, אך משתחרר לאחר חצי שנה בשל מותו הפתאומי של אביו בתאונת דרכים.

גרשוני החל לעבוד במטעים של המשפחה במקום אביו שנהרג, ובמקביל החל להתעניין באמנות. בשנת 1960 החל ללמוד פיסול בלימודי ערב במסגרת מכון אבני, לשם היה מגיע לאחר יום עבודה במטע, שם למד עד שנת 1964. מוריו היו דב פייגין ומשה שטרנשוס חברי קבוצת "אופקים חדשים", שהייתה כבר בשנים האחרונות לפעילותה.

גרשוני התחתן בשנת 1964 עם אלמנתו של טייס שנהרג במבצע סיני אותה הכיר במכון אבני, ועבר איתה לגור ברעננה. לזוג נולדו שני ילדים: ארם גרשוני ולאחר מכן אורי גרשוני, שניהם יהפכו בהמשך לאמנים בפני עצמם.

בשנת 1970 עתרו גרשוני ביחד עם שני אמנים ועיתונאי נוספים לבית המשפט העליון בדרישה למחוק את סעיף הלאום היהודי מתעודת הזהות שלהם.

בשנת 1971 הוזמן גרשוני ללמד במסגרת בצלאל על ידי מיכה אולמן. התקופה שלו שם הייתה סוערת. בשנת 1977 היה ממנהיגי מרד הסטודנטים המפורסם כנגד הנהלת המוסד. המורדים רצו להיות מעורבים יותר בקביעת תכנית הלימודים, הרכב המורים ואופי השיעורים. להכניס יותר פולטיקה אל המוסד, ולהוריד את היקף העיסוק בציור ופיסול מסורתיים בתוכנית הלימודים. המרד נמשך לסירוגין במשך כשנה וחצי, כאשר בשלבים מסויימים נראה היה כי הוא מאבד שליטה. בעקבות המרד הוקמה ועדה לבדיקת האירועים שהמליצה לפטרו.

בין השנים 1972 ל-1975 היה גרשוני פעיל בקבוצת האמנים מצר-מסר ביחד עם מיכה אולמן, אביטל גבע ואחרים.

בשנת 1978 החל גרשוני ללמד במדרשה למורים לאמנות, רמת השרון, שם לימד עד שנת 1986.

בסוף שנות ה־70, כשהוא כבר בשנות ה־40 שלו, עבר גרשוני משבר אישי שבסופו יצא מן הארון ועזב את הבית בשנת 1981 לגור בתל-אביב, שם הוא פגש את יצחק שהיה בן זוגו עד אמצע שנות ה-90. בתקופה זו נפגש גם עם הגלריסטית נעמי גבעון, שאיתה ימשיך לעבוד עד סוף חייו.

בשנת 1980 נבחר גרשוני לייצג את מדינת ישראל במסגרת הביאנלה לאמנות בוונציה, שם הציג ביחד עם האמן מיכה אולמן.

ב-2003 הוכרז גרשוני כזוכה בפרס ישראל לציור, אך שרת התרבות דאז, לימור לבנת, החליטה לשלול ממנו את הפרס בעקבות הצהרתו כי ייעדר מטקס הענקת הפרס. גרשוני עתר לבג"ץ כנגד ההחלטה לשלול ממנו את הפרס, אך עתירתו נדחתה.

בשנת 2000 החלה מערכת יחסים רומנטית בין גרשוני לבין גבר ספרדי צעיר בשם חואן חוזה גרסייה פניירו, אותו הכיר גרשוני באינטרנט. פניירו היגר לישראל, עבר להתגורר עם גרשוני בדירתו. בשנת 2002 חלה גרשוני במחלת פרקינסון, ופניירו סעד אותו עד יום מותו.

מאז שנות ה-80 מיוצג גרשוני על ידי גלריה גבעון בתל אביב, המייצגת אותו גם לאחר מותו.

אודות יצירתו

משה גרשוני החל את דרכו בפסל בתחילת שנות ה-60. בתקופה זו יצר פסלים ואובייקטים בסגנון פופ ארט תוך שימוש באלמנטים בצבעים בוהקים מחומרים כגון פלסטיק, צבעי אמאיל וחפצים ביתיים כגון מזרנים מתנפחים, שמשיות, צמיגים ועוד.

במהלך שנות ה-70 התמקד גרשוני באמנות מושגית ובמיצגים. בתקופה זו הצטיינה האמנות של גרשוני באיפוק רב ומינימליזם חומרי. כבר בתקופה זו ניתן למצוא בעבודותיו את שני היסודות שהבילו אותו גם בהמשך הדרך: מצד אחד המחשבה והחקירה של המבנה השכלתני של יצירת האמנות ומושג האמנות בכלל, ומן הצד השני עיסוק במסר החברתי, המוסרי והפוליטי הנובע מן היצירה. בתקופה זו נמנע גרשוני במתכוון מתיוג של עבודותיו כציורים או כפסלים, אלא כיצירות או אירועים ויזואליים שבאמצעותן ניתן לבצע מחקר אינטלקטואלי אודות מושגים ורעיונות שונים, תוך התרחקות ואף התנתקות ממושגי האסתטיקה המקובלים.

בתחילת שנות השמונים עברה עבודתו של גרשוני מהפך, והוא החל לעסוק בציור ייצרי-גופני הנובע מתוך הרגש. הציורים של גרשוני מתקופה זו מלאים בצבעים בסיסיים ומנוגדים, והנושאים פרובוקטיביים וחודרניים. הוא עסק בהומוסקסואליות שלו, בדת, בפוליטיקה ובחברה, תוך נקיטת עמדה ביקורתית. בהמשך שנות השמונים נכנסו לעבודותיו של גרשוני רכיבים דתיים שורשיים שהביאו אל העבודות ציטוטים מן המקורות והסמלים של שלוש הדתות המונותאיסטיות, ואף דתות נוספות, כשהם כתובים בכתב יד מפותל.

כמה מסדרות הציורים החשובות של גרשוני משנות השמונים הזו:

היי חייל

סדרה שעסקה בישראליות הגולמית ובחיילים המשמשים בה כסמל לאומי, כאשר אותם החיילים משמשים אצל גרשוני כמושא הערצה אירוטי.

ח"י רקפות

סדרה שעסקה ביהדות השורשית תוך שימוש בפסוקים וציטוטים מן המקורות היהודיים, לצד סמלים שנלקחו מדתות נוספות.

פרסים מרכזיים

• פרס ע"ש איקה בראון, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1968
• פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982
• פרס משרד החינוך והתרבות לפיסול וציור, 1988
• פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו, 1989
• פרס זוסמן לאמנים ישראלים, יד ושם, ירושלים, 1994
• פרס מנדל ואוה פונדיק, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו, 1995
• פרס ע'ש ג'ורג' וג'נט ג'אפן, קרן תרבות אמריקה – ישראל, 2000
• פרס ישראל (נשלל ממנו בעקבות סירובו להשתתף בטקס), 2003
• פרס "יקיר הקהילה" על תרומתו לתרבות, מטעם אגודת הלהט"ב, 2003
• יקיר בצלאל, ירושלים, 2006
• דוקטורט לשם כבוד, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2013
• במלאת 40 שנה לאגודת הלהט"ב, זכה להיכלל בין 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב, 2015

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות מרכזיות