רפי לביא (1937 – 2007)

רפי לביא היה אמן, צייר, צלם ומורה לאמנות ישראלי. לביא הקים את קבוצת 10+, התבלט כמורה וכמחנך של דור אמנים צעירים, והפך לאחד המשפיעים העיקריים על הציור הישראלי בן זמננו

רפי לביא, 1968, טכניקה מעורבת על נייר, 28x20 ס רפי לביא, 1968, טכניקה מעורבת על נייר, 28x20 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ

ביוגרפיה

רפי לביא (לוי) נולד ברמת גן למשפחת לוי בעלת רשת בתי-הקפה “עטרה”. בנערותו היה לביא חניך בתנועת הנוער העובד והלומד. תחילה האמין שיגדל להיות מוזיקאי ואף למד ניצוח וקומפוזיציה. בהמשך ניסה לבחון את יכולתו בכתיבת שירה, אך לבסוף הגיע לעולם האמנות הפלסטית לאחר שהשתתף בחוג אמנות של חיים גמזו במסגרת האוניברסיטה העממית בתל אביב. בשנת 1955 התגייס לשירות בצה”ל, אך שוחרר לאחר שנפצע והוכר כנכה צה”ל.

רפי לביא, 1967, טכניקה מעורבת על נייר, 70x50 ס"מ
רפי לביא, 1967, טכניקה מעורבת על נייר, 70×50 ס”מ
מקור: אוסף אורן שץ
תערוכה: רפי לביא – עבודות נייר מוקדמות, גלריה מונטיפיורי, 2012.

לאחר שיחרורו החל לביא ללמוד בשנת 1954 אמנות אצל הצייר הייקה לודויג מוס, אצלו למד עד 1956. בתקופה זו הושפע מהצייר אהרון כהנא, שהיה ידיד משפחתו של לביא. לאחר מכן החל ללמוד במדרשה למורים לאמנות. למרות לימודי האמנות שלו, הגדיר עצמו לביא לאורך השנים כאוטודידקט. בתקופה זו סייע לו האמן קוסו אלול בארגון תערוכותיו הראשונות, ואף כתב מאמר מלווה לתערוכה הראשונה של לביא בשנת 1960. אחד מהציורים בתערוכה נרכש על ידי מוזיאון בצלאל בירושלים ביוזמת האוצר, יונה פישר, שאף כתב את ההקדמה לתערוכתו השניה של לביא.

בשנת 1965 החל לעבוד כמורה במדרשה למורים לאמנות, ואחר כך גם בבית-ברל. בתקופה זו התבלט לביא כמורה וכמחנך של דור אמנים צעירים בעלי נטייה לאמנות מושגית, והפך לאחד המשפיעים העיקריים, לטוב ולשלילה, על הציור הישראלי בן זמננו. בין תלמידיו הנודעים האמנים יאיר גרבוז, דגנית ברסט, מיכל נאמן, תמר גטר ואחרים.

לביא הוזמן להציג במסגרת תערוכות “אופקים חדשים”, אך בעבודתו הייתה קריאת תיגר על הציור המופשט הלירי של חברי הקבוצה, ולכן בשנת 1966 החליט לביא לייסד קבוצה עצמאית בשם “עשר פלוס” שארגנה תערוכות ששיקפו את השינוי שחל בעולם האמנות באותה תקופה.

במקביל התנסה לביא גם ביצירה של סרטים במסרטת 8 מ”מ בסגנון אותו כינה “אבסטרקט לירי-קינטי”.

רפי לביא, 1968, טכניקה מעורבת על נייר, 28x20 ס"מ
רפי לביא, 1968, טכניקה מעורבת על נייר, 28×20 ס”מ
מקור: אוסף אורן שץ
רפי לביא, "ללא כותרת", 1968, עיפרון ופנדה על נייר, 33x25 ס"מ
רפי לביא, “ללא כותרת”, 1968, עיפרון ופנדה על נייר, 33×25 ס”מ
מקור: אוסף אורן שץ

לאורך שנים רבות עסק לביא באירגון של תערוכות, בתחילה במוזיאון תל-אביב ובהמשך בגלריות שונות. עד 1987 המשיך לארגן תערוכות יחיד לאמנים בראשית דרכם ולפרסם ביקורות על תערוכות במקומון התל–אביבי העיר.

בשנת 1999 יצא לביא לגמלאות מהוראה במדרשה לאמנות. בשנת 2005 עבר לביא דירה, ובצעד מפתיע תרם את אוסף האמנות הישראלית העשיר שלו למשכן לאמנות על שם חיים אתר שבקיבוץ עין חרוד מאוחד.

את טורו האחרון ב”עכבר העיר”, שהופיע ימים מעטים לאחר פטירתו, חתם במילים “זה הטור האחרון שלי. אהבתי לכתוב אותו.”

לאורך השנים, בתקופה שעוד היה מורה, נמכרו ציוריו מעט ובמחירים נמוכים יחסית. גוף העבודות שלו אינו גדול באופן יחסי: לאחר כחמישים שנות יצירה הוא מונה פחות מ–1,200 ציורים, לא כולל רישומים ועבודות על נייר.

אודות עבודותיו של רפי לביא

כאשר הגדירה שרה בריטברג-סמל בשנת 1986 את המושג “דלות החומר” בישראל בעקבות התערוכה “דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית”, היא השתמשה בלביא כמודל עיקרי בסגנון זה, וראתה בו ביטוי של ה”צבר” הישראלי האולטימטיבי.

לאורך השנים התמקדה עבודתו של רפי לביא בהבאת הבנאלי והפשוט אל מרכז הבמה, ובהדגשת האסתטיקה של הסתמי. מבקריו יאמרו כי לביא חי בעולם של “הכל מותר”, בו גם קו מעוקל בודד יכול להיקרא יצירה.

רפי לביא, "קומפוזיציה מס' 99", 1955, גואש על נייר, 25x35 ס"מ
רפי לביא, “קומפוזיציה מס’ 99”, 1955, גואש על נייר, 25×35 ס”מ
מקור: אוסף אורן שץ
מקור קודם: עזבון רפי לביא
תערוכה: רפי לביא – עבודות נייר מוקדמות, גלריה מונטיפיורי, 2012.
רפי לביא, "דמות עם כתר", 1958, צבעי מים על נייר, 34x50 ס"מ
רפי לביא, “דמות עם כתר”, 1958, צבעי מים על נייר, 34×50 ס”מ
מקור: אוסף אורן שץ

בתחילת דרכו צייר לביא פעמים רבות בחוף הים באכזיב, שם נהג לצייר את הסלעים בשחור. ביום אחד בחודש פברואר 1957, חל מפנה משמעותי בכיוון, וביצירותיו החלו להופיע רישומים הקרובים בסגנונם לציורי ילדים. על רגע זה סיפר לביא: “יום הולדת 20 — במכה נפקחו לי העיניים, באכזיב. אני יושב מול הסלעים, במקום לצייר עוד אחד מהשחורים האלה — פתאום בא לי לעשות ככה. כאילו במכה אחת עיכלתי את קלֶה, מירוֹ ואביבה”.

בתחילת שנות השישים החל ליצור ציורים המבוססים על שרבוטי עיפרון, לעיתים קרובות על פני רקע וורוד כהתרסה למה שמוגדר כ”טעם טוב” באמנות.

כאשר החל לביא להציג את עבודותיו בראשית שנות ה-60, ניתן היה כבר לראות כי הוא יוצר שלא הולך בתלם. בעבודתו ניכרו השפעות של אריה ארוך ואביבה אורי, שגם אצלם היה הקו מרכז היצירה, ומאוחר יותר הושפע מזריצקי. לביא הרבה להשתמש בעיפרון איתו שירבט בצורה ספונטאנית על גבי הציור, וחיפש את התנועה והספונטאניות כפי שאלו מומחשות על ידי הקו. באמצע שנות השישים נוספו לציורים אלמנטים השאובים מעולם ציורי הילדים, מעולם הגראפיטי ומעולם הקומיקס, וציוריו הפכו למעין הכלאה של מספר שפות אמנותיות
חדשות שהתנסחו באירופה ובארצות–הברית באותה תקופה.

לקראת סוף שנות השישים החל לביא להדביק אל ציוריו צילומים, רפרודוקציות וכרזות על מנת ליצור רמות אסתטיקה שונות בתוך היצירה, החל מן הקיטש, דרך הגרפיקה השימושית וכלה ברישום הילדותי.

רפי לביא, "קומפוזיציה מס' 98", 1955, גואש על נייר, 35x25 ס"מ
רפי לביא, “קומפוזיציה מס’ 98”, 1955, גואש על נייר, 35×25 ס”מ
מקור: אוסף אורן שץ
מקור קודם: עזבון רפי לביא
תערוכה: רפי לביא – עבודות נייר מוקדמות, גלריה מונטיפיורי, 2012.

במהלך שנות השבעים הרבה לביא להשתמש במשטחים ריבועיים, בעיקר דיקטים, עליהם שירבט וצייר ביד חופשית. למרות היד החופשית בה השתמש, תיכנן לביא את שטח הציור בקפידה וברגישות. השילוב בין התכנון הקפדני של המשטח לבין השירבוט והציור החופשי יצרו אווירה חדשה וייחודית, תוך שמירה על חיוניות, תמציתיות וחסכנות. השימוש בעץ הלבוד, האגרסיביות הקצבית של הקווים והאור הלבן שבציוריו יצרו ציור ישראלי חדש ורענן, המבוסס על אסתטיקה צברית ילידית ואותנטית. ציור זה היה ניגוד משמעותי לציור שהתבסס על אופיה התרבותי והמהוקצע של האמנות האירופית והאמריקנית של אותה תקופה.

על השימוש בשירבוט חופשי אמר לביא: “אני עושה קשקושים נהדרים. אני אוהב את המילה קשקוש יותר מהמילה החסודה שרבוט”.

פרסים מרכזיים

רפי לביא זכה בפרס דיזנגוף היוקרתי לשנת 1978.

סיכום הפרסים:

  • פרס דיזנגוף, עיריית תל-אביב, 1978

תערוכות יחיד

שנהשם התערוכהמקוםעיראוצר/ת
1960גלריה רינהירושליםקוסו אלול
1961גלריה כ”ץתל-אביב
1965גלריה כ”ץתל-אביב
1969גלריה גורדוןתל-אביב
1970גלריה גורדוןתל-אביב
1971גלריה גורדוןתל-אביב
1979עבודות 1962-1979מוזיאון תל-אביב לאמנותתל-אביב
1993עבודות מוקדמותמוזיאון תל-אביב לאמנותתל-אביבדוד גינתון
2002 רטרוספקטיבה – זה לא צבר זה גרניוםמוזיאון ישראלירושליםשרית שפירא
2005ערבי – שפם סגול”גלריה גבעוןתל-אביב
2007תערוכת זיכרוןגלריה טובה אוסמןתל-אביב
2007תערוכת מחווההגלריה של המדרשהתל-אביבדורון רבינא ומיכל נאמן
2008ציורים עכשווים, שמימיים, אחרוניםגלריה גבעוןתל-אביב
2010להתבונן בעצים ולא לראות את היערגלריה גבעוןתל אביב
2010גלריה שרה אספרגרברלין
2012עבודות נייר מוקדמות – 1956-1967גלריה מונטיפיוריתל-אביב

תערוכות קבוצתיות מרכזיות

שנהשם התערוכהמקוםעיראוצר/ת
1963תערוכת אופקים חדשיםהמשכן לאמנותעין חרוד
1964תערוכת תצפי”תמוזיאון תל–אביב לאמנותתל-אביב
1964תערוכה נודדת של אמנות ישראליתמוזיאונים שונים בצפון אמריקהארצות הבריתויליאם סייץ מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק
1965 ‘מגמות באמנות הישראלית’ – פתיחת מוזיאון ישראלמוזיאון ישראלירושליםיונה פישר
1986דלות החומר כאיכות באמנות הישראליתמוזיאון תל-אביב לאמנותתל-אביבשרה בריטברג-סמל
2009נציג מדינת ישראלהביאנלה לאמנותונציה, איטליה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*