מיכאל דרוקס, שמן על בד, 55x38 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ מקור קודם: אוסף עמי בראון ספרות: מסעות בדרוקסלנד, גליה בר-אור, עמ' 155 מצולם

ביוגרפיה

דרוקס נולד בארץ, ובילדותו קיבל חינוך במוסדות חינוך דתיים. כבר כשהיה ילד הוכר כאמן, ואף הוזמן לצייר שני ציורי קיר בחדר האוכל של הפנימייה הדתית כפר בתיה בה למד. את שירותו הצבאי עשה כשוליה בבית הספר הטכני של חיל האוויר בתל-נוף, ובהמשך עסק בעיצוב אביזרים טכניים ובאיור של ספרי הדרכה. במהלך תקופה זו למד במסגרת חוג ציור אצל אברהם ישכיל וצבי מאירוביץ.

עם תום שירותו הצבאי עבר דרוקס להתגורר ביפו, והתקרב אל הפעילים הקומוניסטיים בעיר ואל חנוך לוין ונתן זך. במקביל למד במכון לאמנות בבת-ים, ובין השנים 1964 ל-1966 למד בבית הספר הגבוה לציור ע"ש מרגושינסקי בתל-אביב. למחייתו עסק בעיצוב תפאורות לתיאטרון, ובהוראה לילדים עם צרכים מיוחדים.

בשנת 1965 החל דרוקס לאייר את המדור "דף האחוריים של חנוך לוין" בדורבן, בטאון הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1968 עיצב דרוקס את הכרזה והתוכנייה להצגה "את ואני והמלחמה הבאה", שכתב וביים חנוך לוין.

בשנת 1971, דווקא כאשר זכה להכרה כאחד מטובי האמנים הצעירים בישראל, יצא דרוקס עם משפחתו לשהות של חצי שנה בהולנד, ובשנת 1972 התיישב בצורה קבועה בלונדון. כיום חי דרוקס ופועל בלונדון, אך מרבה בצורה מודעת להציג ולבקר בארץ, ולכן עדיין נתפס על ידי רבים כצייר ישראלי.

אודות יצירתו

עבודתו של מיכאל דרוקס מעמידה למבחן את צורת המחשבה המודרנית, בוחנת את גבולותיה, ומנסה לחתור תחת הסדר והאירגון שלה. לאורך תקופת השיא שלו נסובה עבודתו בעיקר סביב עבודות מחאה, או "עבודות תגובה" כפי שהוא מכנה אותן.

בתחילת דרכו האומנותית, בשנות ה-60, היו רוב עבודותיו עבודות ציור פיגורטיבי הסובב סביב הגוף האנושי. בתחילת שנות ה-60 הוא החל בעיקר ברישום. בסוף שנות ה-60 (בעיקר 1967 עד 1970) עבר דרוקס יותר ויותר לציור בשמן, והדמויות בציוריו הפכו למיניות ויצריות, שאיבריהן מודגשים ובולטים כמו איברי בעלי חיים. העירום איננו עירום קלאסי, אלא גרוטסקי במהותו, על סף הקריקטורה. ניתן לזהות בציורים אלו מעין שמחה של הדמויות, כאילו הן נהנות מהתפוררות המוסר והסדר סביבן, והכל בצבעים בוהקים ועליזים.

בשנת 1970 יצר דרוקס סדרת עבודות שהתבססו על קילוף שכבות נייר מלוח מודעות תל-אביבי. באמצעות חיתוך, הדבקה וחשיפה של שכבות תחתונות הפכו הניירות ל"סנדוויצ'ים", ומכאן גם שמה של התערוכה שהעלה דרוקס בנושא בגלריה גורדון. בתערוכה הוצגו גם עבודות מחומרים אחרים, כגון פיסות בד שנאספו במפעלי טקסטיל, ערמות של ניירות פחם ופסולת אחרת שנארזה בשכבות. פעולת קילוף הנייר מלוח המודעות תועדה על ידי צוות טלוויזיה, ותיעוד זה הוביל לסדרת עבודות וידאו אותן יצר דרוקס בין השנים 1970 ל-1976. דרוקס היה בין הראשונים בארץ להשתמש בווידיאו ובטלוויזיה כאובייקטים וכמצעים, ולפיכך רוב עבודותיו באותה תקופה היו חדשניות.

אחד הנושאים בהם עסק דרוקס באמצע שנות ה-70, שהפכו במהלך הזמן למזוהים מאד איתו, הוא נושא המפות הטופוגרפיות, שדרכן מיפה לא פעם את חייו ואת גופו בסדרת הדפסים וצילומים מפורסמת, שהמפורסם שבהם הוא ההדפס "דרוקסלנד" משנת 1974. דרוקס הרבה להשתמש בגופו כחומר יצירה בכדי להעביר את המסרים שלו, כולל שימוש פרובוקטיבי בעירום. על כך אמר דרוקס: "בלי גוף לא הייתי. כשאני רוצה להגיד אני, אני מציג את הגוף…זה היה הכי מיידי, הכי זול, פשוט, קרוב".

עבודותיו בשנות ה-70 נשאו לעיתים קרובות גוון פוליטי מובהק, ולעיתים גוון של מחאה כנגד הטכנולוגיה והמדיה הפולשת אל חייו וביתו של הפרט. עבודות אלה בוצעו בעיקר בוידאו ובצילום, ובהם נראה האמן לעיתים כלוא בתוך הטלוויזיה, ולעיתים מתריס כנגדה.

במהלך שנות ה-80 הפסיק דרוקס ליצור אמנות מושגית (צילום, קולאז' ופיסול באובייקטי רדי-מייד), ועבר לעבודות ציור מופשט בצבעי שמן. בעבודותיו מתקופה זו השתמש דרוקס בעיקר בצבעים בלתי-טבעיים בצורה מכוונת, זאת בכדי לא לאפשר לצבע להפוך לאלמנט פיגורטיבי, טבעי או דקורטיבי. עבודות אלה לא נוצרו כמחאה או תגובה לסביבה, ולכן אין בהן כוונה נסתרת מעבר לצבע ולצורה המוצגים בהן. העבודות שומרות על קומפוזיציה מוקפדת, כאשר כל רכיב נמצא בדיוק במקומו, כך שנוצרת בתוכן תחושת סדר ושקט סוריאליסטיים.

פרסים מרכזיים

סיכום פרסים:

• מילגת עבודה לאמן יוצר, קרן שרת, קרן התרבות אמריקה-ישראל, 1970
• פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, 1973

תערוכות יחיד

תערוכות יחיד בחו"ל

תערוכות קבוצתיות מרכזיות