יוכבד וינפלד, 1973, טכניקה מעורבת על נייר, 44x58 ס"מ מקור: אוסף אורן שץ

ביוגרפיה

יוכבד (ג'וקי) וינפלד נולדה בעיר לגניצה (Legnica) בפולין תחת השם אווה ארנסט להורים ניצולי שואה. סבה וסבתה מצד אביה נורו בידי הנאצים, ואביה בילה את המלחמה בהסתתרות. אמה של וינפלד התחזתה לארית, ושימשה כמנהלת משק בית של קצין אס.אס. שהוצב בפולין. הוריה הכירו ונישאו לאחר המלחמה.

בשנת 1952 עלתה וינפלד לישראל, וגדלה בגבעתיים. את לימודי האמנות שלה החלה וינפלד בשנת 1963 אצל רפי לביא, אצלו למדה עד 1967. במהלך תקופה זו הייתה וינפלד חברה בקבוצת 10+, והציגה בתערוכותיה עוד לפני שמלאו לה 20.

בין השנים 1965 ל-1967 למדה במסגרת "המדרשה" לציור ולאמנות ברמת השרון. בהמשך למדה וינפלד תואר בלשון עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, ובאוניברסיטה העברית בירושלים. את התואר השני שלה השלימה בין השנים 1976 ל-1977 בבית הספר לאמנות (Michaelis School of Art) באוניברסיטת קייפטאון, בדרום אפריקה. וינפלד שימשה במדריכה במוזיאון ישראל בירושלים, ולימדה בבצלאל ובאוניברסיטת קייפטאון.

בשנת 1979 קיבלה מילגת לימודים לוידיאו וקולנוע בארצות הברית, אך לא מימשה בסופו של דבר את המילגה שקיבלה, ובמקום זאת התחתנה והתבססה בניו יורק, שם היא נמצאת עד היום. היא חדלה מיצירה באמצע שנות ה-90, וחזרה לפעילות רק באמצע העשור הראשון של המאה ה-21. בשנים האחרונות עסקה ויינפלד בפיתוח תערוכות אינטראקטיביות לילדים, אך כיום היא איננה עוסקת עוד בנושא זה. החל משנת 2013 חזרה ויינפלד בהדרגה ליצור.

אודות עבודותיה של יוכבד וינלפד

העבודות של וינפלד מוגשות לצופה ללא פשרות וללא הנחות, והן עוסקות בשאלות נוקבות אודות הישראליות על היבטיה השונים. העבודות עוסקות בצורה לעיתים בוטה בנושאים רגישים כגון נשיות וארוטיקה, ההלכה היהודית מנקודת מבט של עימות, וזיכרון השואה הקולקטיבי. נקודת המבט שלה על נושאים אלו היא אישית, ובעבודותיה היא מאפשרת לצופה לראות את העולם דרך עיניה. וינפלד מביטה בנושאים אלו בביקורתיות חסרת פשרות ועכבות, ובוחנת את מחסומי האינטימיות בינה לבין הצופה, עד כדי חוסר נוחות, תוך שימוש אוטוביוגרפי נועז בגופה כחומר יצירה מרכזי. בעבודותיה אין היא מחפשת את האסטתיקה או היופי, אלא פונה לצד הרעיוני (קונספטואלי) של היצירה. מעניין לומר כי למרות שרבות מעבודותיה נראות במורכבות מתכנים פמיניסטיים, הרי שהיא עצמה דוחה עד היום את ההקשר הזה.

בשנת 1973, בעקבות סידרת ניתוחים אותם עברה אמה, שבסופם היא נפטרה, ובעקבות טראומת מלחמת יום כיפור, החלה וינפלד להשתמש בעבודותיה בקווים בשילוב עם תפרים של חוט בנייר. התפרים נתפסו על ידיה כסוג של ציור מזן חדש בשל השליטה המופחתת שיש לאמן על התפר בנייר, ובשל החיבור אותו יוצר התפר בין חלקו הקדמי של הציור אל חלקו האחורי. הקווים והתפרים איפשרו לה לעקוב ולסמן נוכחות פיזית מצד אחד ואת מה שמעבר לפיזיות מן הצד השני, או כפי שהיא קראה לזה "קוים לדמותי". התפרים עוסקים בתחושות של פציעה, כאב והגלדת הצלקת באמצעות חיתוך, קריעה, איחוי, תפירה, הדבקה וחבישה. התפרים שימשו גם לתפירת צילומים של עצמה, אותם היא צילמה מחדש בכדי ליצור את האשליה כאילו היא תפרה את עצמה.

היא אספה וחיברה אל ציוריה חפצים פרטיים שהפכו לפסולת לאחר מילוי תפקידם, אותם כינתה "פסולת חזותית", כגון בדלי סיגריות אותן עישנה, עטיפות אוכל אותו אכלה, גרבי ניילון משומשים, פרווה ופיסות עצים. אל אלו הוסיפה שרידי פסולת גוף, כגון שיער מגופה, צמר גפן המוכתם בשומן פניה, תביעות שיניה ודם. הצגת פסולת גוף חסרת חן זו לעיני כל יוצרת תחושה של בוטות מכוונת מראש, ומן הצד השני תחושת ארוטיות חזקה. תחושת הארוטיקה מתחזקת בשל השימוש של וינפלד בחומרים היוצרים צבעים ומרקמים המעוררים אסוציאציות מובהקות של גוף האדם, ושל הגוף הנשי בפרט.

וינפלד עסקה רבות בניסיונות לחבר בין העולם של התחושות הפיזיות לבין העולם החזותי. במסגרת נסיונות אלו יצרה סידרה של עבודות, בהן המרכיב המשותף הוא תפרים. וינפלד תפרה בעבודות אלה ניירות, דיוקנאות ואף את גופה שלה, והציגה את התוצאה תוך שימוש בצילום, מדיה מעורבת ומיצג.

על עבודותיה אמרה וינפלד: "כל הדברים שאני עושה מגעילים אותי, דוחים אותי ומפחידים אותי נורא. אני עושה אותם, כנראה, דווקא בגלל זה." על וינפלד כתב גדעון עפרת: "אני מצר על פרישתה של יוכבד ויינפלד מעולם היצירה הישראלי ואני נוצר בגעגוע את רגישותה, תבונתה וכישרונה הנדירים."

תערוכות יחיד

תערוכות קבוצתיות מרכזיות