ביוגרפיה

שירה גפשטיין היא ציירת ואמנית מיצבים ופיסול ישראלית.

גפשטיין נולדה במושב גת-רימון. את לימודי האמנות שלה סיימה גפשטיין בשנת 2004 במדרשה לאמנות, כולל תעודת הוראה עם הצטיינות באמנות פלסטית. עבודת הגמר שלה הועברה ישירות לתערוכה גדולה במוזיאון ישראל (2006, "מיני ישראל"). גפשטיין הייתה בין היזמים והאמנים.יות החברים.ות של הגלריה השיתופית "בנימין". כיום חברה פעילה בגלריות מאיה וחנינא בתל אביב.

בשנת 2018 הקימה גפשטיין את "הסטודיו לציור" בהוד השרון, מציע סדנאות וקורסים ללימוד ציור ורישום מהבסיס.

החל משנת 2020 נבחרה גפשטיין להיכלל בסל התרבות הארצי, והיא מופיעה במפגשים עם תלמידים ברחבי הארץ. בנוסף היא פיתחה מגוון סדנאות ייחודיות, כגון הסדנא "סדנת אדריכלות מעשית פיסול בספוג", אותן היא מעבירה בבתי ספר שונים.

אודות עבודותיה

פעילות היצירה של שירה גפשטיין מושקוביץ מתחלקת בצורה ברורה בין פעילות ציור שלה לבין פעילות פיסול ומיצבים, הן מבחינת סגנון העבודות וגם מבחינת נושאי העיסוק שלהן. עם זאת, העיסוק בפיסול ביחס לציור אינו נפרד, אלא שני אלו מהווים כר פורה להשפעות הדדיות: קווי מתאר של האובייקטים הפיסוליים חודרים לציורים ומשפעים על הסצנות. דוגמא לכך ניתן למצוא בעבודה "שער האריות" (ירושלים 2017), במסגרתה צוירה על חלונות הענק של הגלריה מערכת צירי גריד שחורה ומסועפת, שכל כולה הגיעה מן השפה של בניית אובייקטים פיסוליים. מהצד השני הדימוי המרכזי בעבודה תמו פלאייך (ירושלים 2018) של האישה נושאת את כלבתה הלבנה תורגם לפסל ממשי במידות 1/1. (חג הקורבן, 2018).

בעולם הציור מגדירה עצמה גפשטיין בתור "אספנית אובססיבית של דימויים", אותם היא אוספת ממקורות שונים. הדימויים נאספים בשקדנות, ממויינים ולבסוף נתלים על לוח בכדי להפוך לחומר ממנו נבנים ציוריה. הציור כחקירה אינסופית. בציור נוצרת הזרה עי מפגש דימויים לא בהכרח צפוי, הנבחרים מהרפרטואר העשיר של עולם הדימויים בעידן הטכנולוגיות שמאפשרות יצירתם והעברתם של אינסוף דימויים חזותיים ישירות לכף היד.

הציורים גדולים דשני צבע והבעה, דחוסים ואינטנסיביים, ויש בהם ציור פיגורטיבי עד ראליסטי לצד ג'סטות ציוריות אקספרסיביות, עולמות עתירי דימויים וצבע. הנארטיב עובר בין ציטוטי ציירים דורות לאחור, לרבות דור הציירים החדשים הראשונים בישראל, לבין רפרנסים לציור עכשווי מקומי וגלובלי. ויש בו אירוניה וביקורת נוקבת כלפי החברה הישראלית. הסיפור המתאר פרקים מחייה האינטנסיבים והדורשניים, כאשה, אמא ואמנית, השזורים באותה קומפוזיציה יחד עם מהומות, טילים, ומערך אקולוגי גוסס.

העבודות נעות בין מצבים של פראי למבוית, בין אקספרסיבי לפיגורטיבי, ומציפות נושאים חברתיים ואקולוגים הבוערים באש התמיד,  וסוגים שונים של מערכות יחסים, המתקיימים במישורים מומצאים יותר או פחות.

קשה להתעלם מן ההשפעה של ההורות על תוכן הציור של גפשטיין. בחלק ניכר מן הציורים מופיעים דימויים מעולם ההורות, המשפחה והאמהות, המשתלבים בסביבה עירונית דינמית. בעיר של גפשטיין משולבים לעיתים גם דימויים פחות מסבירים פנים, כגון דימויים של חיילים, גדרות ומטוסים היוצרים בהם מתח וחוסר שקט. בציורים ניכרת דם השפעה של ציורי הקיבוץ של יוחנן סימון, מהן לקחה גפשטיין דימויי משפחה קיבוצית. לדברי גפשטיין, ציוריו של סימון השפיעו עליה במיוחד בשל המשפחות המופיעות בהם על רקע נופי הקיבוץ, זאת אל מול השבר ההיסטורי שאירע בקיבוצים במוסד המשפחה.

בתחום הפיסול עוסקת גפשטיין רבות בנושא הארעיות. רבות מעבודותיה מבוצעות בחומרים קלים, ניידים או מתכלים, כגון ספוג ירוק המשמש לסידורי פרחים, רשתות דקות וקונסטרוקציות עץ שבירות. חומרים מתכלים אלו יוצרים בעבודה מימד של ארעיות ושל מיקום מוגדר וסופי בזמן ובמרחב. עבודות רבות סובבות סביב עולם הדימויים של הבית, דרך דגמים ומבנים ארכיטקטוניים. בעבודותיה אלה היא בוחנת את היחס בין המבנה וגבולותיו לבין החלל בו הוא ממוקם. הבית של גפשטיין מבטאת את ראייתה הביקורתית על מיקומם של המבנה, הדירה והבית בעולם המודרני החומרי. אלו, לדוגמא, מובאים לידי ביטוי בצורה בוטה במגדלי המגורים אותם היא מפסלת, שמצד אחד נוגעים בשמיים, אך עשויים בסופו של דבר מספוג. בעבודות כמו: חסן בק, תכנית S, מגדלים רכים, מגדל, גפשטיין חוקרת את רעיון המודל/דגם על שלל גווניו, כפורמט עבודה, לדגם יש את היכולת לייצג נאמנה דבר כלשהו, ובו בזמן גם להציע לו פרשנות.  פעולת ההזרה של מבנים, לפעמים מונומנטליים, ע"י בחירה בחומרים ארעים יש בה מידה לא מבוטלת של ביקורת והעלאת שאלות כלפי המבנה המקורי. החומרים הופכים למונומנטים זמניים, ניצבים בגאון, מתיישרים אל השפה האדריכלית. ניגוד העניינים בין החומר לשפה בו הוא מפוסל, יוצר הזרה, זה עולם של שיבוש, שינוי, תעתוע, התמרה, עיוות. 

תערוכות יחיד מרכזיות

תערוכות קבוצתיות מרכזיות: