ג'ניה ברגר, "...קם שבט מישראל", 1970, קרמיקה, 41x63 ס"מ. מקור: אוסף אורן שץ ספרות: ג'ניה ברגר, הוצאת גרפאור, מצולם בצבע ג'ניה ברגר, פיסול קרמי, לוח 21 (מצולם בצבע)

ביוגרפיה

ג'ניה ברגר נולדה בעיר חרקוב, שאז הייתה בשטח רוסיה, וכיום נמצאת באוקראינה. הבית בו גדלה היה תרבותי-אמנותי, והוריה לקחו אותה מגיל צעיר להצגות אופרה ותיאטרון. אמה הייתה ציירת חובבת ואביה היה מחובבי ציון, ששימש בציר בקונגרסים וביקר בארץ מספר פעמים. אביה היה אגרונום במקצועו, שלמד את המקצוע בכדי שיוכל לעבוד את אדמת ארץ-ישראל לצורך כך החזיק האב. במשתלה נסיונית, שם עשה נסיונות בגידול ענבים אותם קיווה להביא לארץ ישראל, ושם בילתה ג'ניה את חודשי חופשות הקיץ שלה.

כבר כילדה התגלתה אצל ברגר נטיה לאמנות, ולכן נשלחה על ידי הוריה ללמוד ציור, נגינה בפסנתר ומחול.

את לימודי האמנות הרשמיים שלה החלה בשנת 1925 כשעברה לברלין לאחר שאביה נסע לארץ ישראל כדי להכין את הקרקע לעליית המשפחה. הוריה רצו שתלמד אדריכלות, אך היא החלה ללמוד ציור אצל הצייר האקספרסיוניסטי וילי יקל, איתו למדה עד שבשנת 1926 הצטרפה עם משפחתה אל אביה בארץ ישראל. בארץ המשיכה בלימודי האמנות שלה אצל יצחק פרנקל פרנל ביחד עם רבים מבני הדור השני של אמני ארץ ישראל.

בסוף שנת 1929 חזרה ברגר אל ברלין לאחר שקיבלה 100 לא"י בעבור עיטור הספר "101 מעשיות אגדיות וספורים" של שושנה פרסיץ, שהיה אחד הספרים המאויירים הראשונים בעברית, והודפס בהידור רב. פרסיץ התעקשה לתת לברגר את מלאכת העיטור לאחר שפגשה אותה באוניה לארץ, ולמרות מחאות מצד אמנים ותיקים יותר.

היא החלה בלימודי אמנות במסגרת בית הספר הגבוה לאמנויות בברלין, שם למדה אצל קארל הופר, מראשי האקספרסיוניסטים הגרמניים. במהלך לימודיה למדה גם עיצוב תפאורה, ואת עיצוביה ראה גם קארל וולף, במאי גרמני שהוזמן על ידי תאטרון "האהל" לביים את "האופרה בגרוש" של ברכט בתל-אביב.

בשנת 1933, לאחר עליית היטלר לשלטון, אמר לה קארל הופר כי כדאי שתחזור לארץ ישראל, והיא אכן עשתה זאת.

בארץ התבקשה ברגר על ידי קארל וולף, אותו פגשה בברלין, להכין רישומים להצגה "אופרה בגרוש" אותה ביים. בשנת 1933 ביצעה ברגר למחזה תפאורה אקספרסיוניסטית, צבעונית וחזקה, ומאותו זמן רגע החלה להתפרנס מעיצוב וציור של תפאורות לתיאטרון, והייתה בין הראשונים שהתפרנסו מתחום זה בארץ.

בשנת 1934, בעקבות הצלחת התפאורות שלה ל-"אופרה בגרוש", נסעה ברגר להשתלם בציור תפאורה בגראנד שומייר בפריז, שם למדה עד 1937. בפריז הכירה את הציירים הארץ-ישראליים והאמנים היהודים של פריז, והושפעה רבות מן הסגנון המיוחד שאפיין אותם. בשנת 1938 התחתנה עם השחקן יהודה גבאי, שהיה השחקן הראשי במחזה "אופרה בגרוש" עבורו ציירה את התפאורה.

במהלך שנות הארבעים המשיכה ברגר לצייר תפאורות לתיאטרון, כולל התפאורות להצגה שלמה המלך ולשמי הסנדלר בגירוסתו הראשונה שהועלתה בתיאטררון "האהל". לאורך השנים עיצב וציירה תפוארות ליותר משמונים הצגות של "האהל", "הבימה", "המטאטא" והאופרה הישראלית. ברגר המשיכה לצייר תפאורות תיאטרון עד סוף שנות ה-70, אז החליטה להפסיק לצייר תפאורות נוספות.

בשנת 1953 הייתה ג'ניה ברגר בין האמנים שייסדו את כפר האמנים עין-הוד, אליו עברה לגור באותה שנה. בשנת 1957 הגיע לארץ האמן האיטלקי עמנואל לוצאטי (Emanuele Luzzati), שפתח סטודיו בעין הוד, והעביר קורס קרמיקה של שלושה וחצי שבועות לכ-30 ציירים בכפר. ברגר השתתפה בקורס, והתמסרה בכל ליבה לענף זה.

בשנת 1965 השתתפה ג'ניה ברגר כנציגת מדינת ישראל בסמינר הבינלאומי לקרמיקה באוסטריה. בשנת 1967 הביאה רעיון זה לעין-הוד, שם קיימה סמינר בינלאומי לקרמיקה, אליו הגיעו 12 אמנים אורחים משבע ארצות לשני חודשי עבודת קרמיקה. את הסמינר חתמה תערוכה מסכמת שהתקיימה במוזיאון הקרמיקה ברמת אביב.

אודות יצירתה של ג'ניה ברגר

בתחילת דרכה התמקדה ג'ניה ברגר בסגנון ציור מסורתי פיגורטיבי-אימפרסיוניסטי. היא הרבתה לצייר נופים בארץ (העיקר בצפון) וטבע דומם. במקביל, ציירה תפאורות רבות למחזות תיאטרון, כאשר כל תפאורה לוותה בסקיצות וציורי הכנה. עבודותיה של ברגר לתיאטרון זכו להערכה רבה. גם האיורים אותם הכינה לספרים שונים בתחילת דרכה (וגם בהמשך) זכו לשבחים רבים.

לקראת אמצע וסוף שנות החמישים עזבה ברגר את הציור הריאליסטי, וחלה למקד את יצירתה בסמלים ודמויות מתוך עולם התנ"ך, המסורת והאגדה היהודיים. הדמויות בעבודותיה הן פשוטות ועממיות, אפילו ילדותיות. סגנון הציור שלה היה אילוסטרטיבי מינימליסטי עם סממנים ברורים של פרימיטיטיביזם חסר פרספקטיבה, המתחבר ומתמזג עם תרבות המזרח ואף עם תקופות קדומות ועתיקות יותר, אך שומר על רציפות סגנונית עם ההווה. מן הצד השני שומרות עבודותיה על קו דקורטיבי צבעוני, עליז וקליל. ניתן כמעט לומר "מתוקות" על רבות מעבודותיה.

החלק בו התייחדה ג'ניה ברגר בעבודת היצירה שלה היה קרמיקה, איתה התחילה בעידודו של מרסל ינקו. רבות מעבודותיה הינן תבליטי קרמיקה מזוגגים ופסלוני קרמיקה, שהם אמנם המשך ישיר של ציורי השמן שלה ושל סגנון הציור שלה, אך ללא ספק קיבלו חיים משל עצמם בשל התלת מימד והזיגוג, וברוב המקרים אף האפילו על עבודות השמן. ברגר יצרה גם כלים שימושיים מצויירים מקרמיקה (צלחות, קערות, כדים ופמוטים).

אריחי קיר עם תבליטים של ברגר מקשטים את קירותיהם החיצוניים והפנימיים של בתים רבים בארץ כגון המכון המטאורולוגי בבית דגן, בית הדואר ברחוב לינקולן בתל-אביב, מכון וינגייט ובית הביטוח הלאומי בשדרות ירושלים ביפו.

על עבודות הקרמיקה אמרה ברגר: "יש בקרמיקה מן הציור ומן הפיסול. זאת אמנות ארץ-ישראלית, השורה עם אדמה, חול, טבע ראשוניות. בארץ-ישראל יש הרבה חרס, היא אחת מהארצות שתושביהן ייצרו חרס בימים קדומים".

לקראת שנות ה-80 הפך הציור של ברגר למצומצם בקווים ובצבעים, תוך מעבר מן הפיגורטיבי אל המופשט. מבחינת טכניקת העבודה, הוסיפה ברגר במהלך שנות השמונים את צבעי הפסטל אל שיטות העבודה הרגילות שלה, כדי לאפשר לה את הספונטאניות שלא הייתה אפשרית בשל התהליכים הטכניים הממושכים הנדרשים בעת העבודה בקרמיקה.

ברגר יצרה בנוסף גם שטיחי קיר שהתבססו על סגנן הציור הייחודי שלה.

אודות עבודותיה אמרה ברגר בשנת 1983: "עברתי במשך השנים מסגנון לסגנון, מטכניקה לטכניקה, עד כי אין כמעט צורה של ביטוי באמנות הפלאסטית שלא התנסיתי בה. רק טבעי הדבר שעכשיו, לאהד שנים רבות של יצירה, אחפש את הפשוט. את המינימאלי, את הצמצום באמצעים".

על עבודותיה אמר ד"ר חיים גמזו: "אל ראשוניות התפיסה היא צירפה נוי של גוונים, המשווה לציוריה תום ילדותי ואגדתי כאחד".

פרסים מרכזיים

• פרס ההסתדרות
• פרס בית גולומב
• פרס עיריית חיפה
• פרס כפר האמנים עין הוד, 1958
• פרס משרד החינוך והתרבות, 1971
• פרס מאיר
• פרס אגודת מעצבי במה בישראל, 1984

תערוכות יחיד מרכזיות

תערוכות קבוצתיות מרכזיות